רגשות אשמה 

בואו נדבר על רגשות אשם. מה הם בכלל ואיך נוכל להתמודד אתם ?

ישנם הרבה מצבים בהם מתעוררים בנו רגשות האשם. מצבים בהם אנחנו שופטים ומאשימים את עצמנו – בצדק, או שבחומרה יתרה....אנחנו הרי אלופי העולם בלמרר לנו את החיים....

קשה.

קשה...

קיימת אשמה היוצאת מאיתנו ומופנית כלפי אחרים , ויש אשמה שאחרים מפנים כלפינו. בנוסף לאלה- ישנה אשמה המופנית מאיתנו כלפי עצמנו ממש- ואלה הם דברים שונים. אני מעוניינת לברר מה הם רגשות האשם שמתעוררים בתוכנו וגורמים לנו לחוש אשמים כל כך.... למה אנחנו עושים את זה לעצמנו - האם אנחנו יכולים לשלוט בזה ?

רובנו זוכרים עוד משחר הילדות מקרים בהם גערו בנו, ננזפנו, ולעיתים אולי הואשמנו ונענשנו ע"י ההורים עקב מעשה מסוים, או כתוצאה מהתנהגות מסוימת שלנו. אך מה בעצם קורה כאשר הכיוון ממנו מגיעה הענישה – משתנה - כשההאשמה לא מגיעה מבחוץ, למשל מההורים – אלא מתוכנו . כשאנו אלה שמפנים אצבע מאשימה כלפי עצמנו. מה קורה כשיש לנו רגשי אשמה על דברים שעשינו - על התנהגות שלנו שפגעה באחרים או בנו עצמנו ?

לדעתי- אם נדע מה גורם לרגשות האשם, לתסכול הרב ולחוסר אונים המתלווים לרגשות אלה- נוכל להתמודד אתם ביתר הצלחה ולשפר משמעותית את איכות חיינו ומערכות היחסים שלנו עם הסובבים אותנו.

רגשי אשמה מתעוררים בנו כשאנחנו מוצאים את עצמנו במרכזו של קונפליקט בין היצר והדחף שלנו לעשות משהו , לבין המקומות האחרים בתוכנו- "הממושמעים"- אותם ספגנו ולהם הורגלנו. מגיל צעיר אנחנו נחשפים לערכים, מוסכמות חברתיות ,חינוך ודוגמא אישית של הסובבים אותנו, ולמעשה מכל הסביבה והחברה בה אנו חיים ומהווים חלק ממנה: ההורים, המשפחה , הגננות, המורים, החברים, השכונה, העיר, המדינה, המעמד החברתי והסוציו-אקונומי, העדה, הדת.... כל אלה הם שמשפיעים על הערכים שאנו מפנימים ולאורם חיים את חיינו.

מידי פעם נוצרת סיטואציה בה קיים ניגוד בין מה שממש בא לנו לעשות, לבין מה שאסור לנו או מצפים מאיתנו. נקודת החיכוך הזאת- בין החשק והדחף, לבין האיסור - היא בדיוק הנקודה בה נוצר הקונפליקט אשר מבלבל ומתסכל אותנו כל כך.

- אני כל כך רוצה!!!! - אבל אם אני באמת אעשה את זה – או-יו- יויייי! - אסור !!! - אני חייב להשתלט על עצמי !!! – אבל לא יכול !! זה חזק ממני !! אני נסחף...!!

אותה שליטה בדחף- מתגלה פעמים רבות כקשה ומורכבת. בעיקר אם שלובים בה רגשות. כשהרגש פועל, וההורמונים זורמים בעורקים- הרבה יותר מסובך לעצור את היצר ולפעול מתוך מחשבה. זה לא כמו להסתובב בסופר מרקט ולא לפלח משהו- מתוך ההפנמה שאסור לגנוב ואני בשום פנים ואופן לא אעשה את זה. רוב האנשים מצליחים לשלוט בדחף במקרים "פשוטים". כשמעורבים רגשות- אנחנו נדרשים לשליטה חזקה יותר בדחפים היצריים שלנו. כמו במקרה של חברתי נטעלי. נטעלי אישה פנויה, מלאת קסם ואישיות כובשת. יפה כבר אמרתי - ככזו- גברים רבים נשבים בקסמה. ובאמת- אי אפשר לבוא אליהם בטענות. אבל נטעלי- איתנה. יש לה קווים אדומים ברורים ביותר. ניסיון חייה טבע בה את חותמו באותיות של קידוש לבנה : עם נשואים לא מתעסקים ! גם לא קצת. גם לא כמעט. גם לא על- יד. הקושי הגדול היה כשפגשה את עופר. גבר מקסים. בדיוק לטעמה. נאה, גבוה, מעניין, מצחיק ומאד מושך. את החשמל אפשר היה להרגיש באוויר. ועופר- פתח את ליבו. סיפר על חיי נישואין שכבר מזמן איבדו את משמעותם הזוגית והם פשוט מתנהלים להם על מי מנוחות. לאשתו יש כנראה חיים מלאים משל עצמה. סיפר על תחושותיו. רצונותיו... ונטעלי מצאה את עצמה מבינה ומרגישה...ורוצה.. וכמעט אפשר היה להאמין שהנה יש פה קשר יהיה מאד משמעותי עבור שניהם. ואמיתי. אבל נטעלי כינסה את כל כוחות השליטה העצמית שלה והתנגדה לדחף החזק- לחבק ולנשק ולאהוב כל כך את האיש הזה המקסים שממלא את נפשה. אחרי שהסבירה והצהירה על כוונותיה בפני עופר- שוחחנו . נטעלי חזרה על הסברה. היא ידעה טוב-טוב כמה איומים הם ייסורי רגשות האשם. ידעה שלא תוכל לחיות איתם. אם תיכנע לדחפיה- יתעוררו בה רגשות אשם קשים ומכאיבים במידה כזו שלא יתנו לה מנוח, יחבלו וישביתו כל הנאה ושמחה- כך שבכל מקרה לא יצמח כל טוב מהקשר הזה... ומהצד אני יכולה להעיד- קל ופשוט זה לא היה.

אך גם במקרים "פשוטים" יותר ההתמודדות עם רגשות האשם אינה עניין של מה בכך. נאמר למשל- משפחה נחמדה.ילדים חביבים. הורים- שניהם עובדים. נורמאליזציה. אלא מה ?- כמו אצל רובנו בימים אלה – הפרוטה, אפס, אינה נוטה להיכנס לכיס בקלות... אז ההורים הנחמדים של הילדים החביבים משנסים מותניים ויוצאים לעבוד שעות ארוכות. הרי קיים צורך כלכלי – ממש צורך קיומי. וכשצריך – עושים מה שצריך ! מצד שני – ראשי המשפחה שלנו הם אנשים רגישים, שיודעים עד כמה חשוב להשקיע בילדים, להיות אתם, לחלוק , לחוות "זמן משפחה" ....לעבור עם הקטנים את כל שלבי הגדילה.

ואין מספיק שעות ביממה !!!

והנה נולד לו קונפליקט . הנה מגיעים להם בדילוגים רגשות האשמה. החשק לעזוב הכל ופשוט להיות עם הילדים יותר שעות, כנגד הציווי השכלי - קדימה לעבודה ! והם אנשים מאד אחראיים..! ואם ב"טעות" ההורים גם נהנים מעבודתם ומבסוטים מהקידום שקיבלו, ומאד רוצים להשקיע זמן נוסף בעבודה- הרי שרגשות האשם על ה"הזנחה" של הילדים- הופכים לממש בלתי אפשריים .

רגשות אשם יכולים להיות קשים לנו וכואבים במיוחד כשהם פועל יוצא של מיקרים שאין מהם חזרה . ה"אשם" חש עצמו כאשם משום שלתפיסתו – איפשר לדברים לקרות למרות שבתוכו ידע שזו טעות.

למשל במקרה בו הבן מבקש את המכונית. יום שישי בערב. רק סיים את המסלול. אפילו את המסע הקשה כל- כך עבר בהצלחה. כולם חלקו לו שבחים. המפקדים אמרו שהוא היה זה שסחב את החבר'ה קדימה, עודד את אלה שהתקשו ולא וויתר. וההורים יודעים שכל מילה נכונה. הם הרי מכירים את הסחורה שלהם... מהרגע שנכנס הביתה – הטלפון לא נדם לרגע. והוא ,למרות העייפות- מדבר עם כולם.מתכנן תכניות. התגעגע... הוא יישן אחר כך. כשיחזור מהבילוי. וההורים יודעים עד כמה הוא עייף. יודעים- ובכל זאת נענים לבקשתו ונותנים את המפתחות. -"נו באמת – מה קרה לכם - קטן עלי ! אחרי כל מה שעברתי בצבא – אתם עוד לא סומכים עלי ?" והם יודעים שאין קשר. סומכים עליו לגמרי, אבל הוא עייף. זה לא בשליטתו. יודעים, ובכל זאת נותנים. לא רוצים להיכנס לעימות... לאכזב אותו. האינסטינקטים מצווים– אל תתנו ! הידע שניקלט והופנם מכל תשדירי הטלוויזיה, הסיפורים והחדשות – מזהיר אותם בכל כוחו – אל תתנו את המפתחות לרכב ! הוא עייף מידי !! זה מסוכן !!! והם נותנים. נמנעים מוויכוחים. מעדיפים שלא להיות ה"רעים". בעיקר לא אחרי שהיה לו כל כך קשה. ועמד בזה. הם לא יתעקשו הפעם... וגם – " לנו זה לא יקרה" .... היצר והאינסטינקט להעניק הכל לילד הזה היקר כל כך מנצח את הידע וההיגיון שצברו לאורך שנותיהם... והרבה יותר מידי פעמים זה קורה...ורגשות האשם קשים מנשוא..

הקולות של "פעמוני האזהרה" והסכנה מוכרים לנו מאד והצלילים שלהם מפחידים אותנו ומאיימים עלינו- ולכן לפעמים אנחנו "מורידים את הווליום" או משתיקים קולות אלה כדי שלא להיות בקונפליקט. אלה קולות צורמים מידי עבורנו מכדי שנוכל להתמודד אתם. מרוב רצון שלא להיות ב"עין הסערה"- לעיתים נמנעים. ואולם גם אקט שכזה יכול לעורר חרטה עמוקה בנוסף לרגשות האשמה. למעשה תמיד כדאי להאזין לקולות ולא להתפתות להתעלם מהם. ולא לתרץ לעצמנו תירוצים- בכדי שלא נצטרך להתמודד אח"כ עם רגשות אשם נוראיים... זה הרבה יותר קשה ..!!!

כשאדם נמצא אשם בביצוע עבירה- אשמתו נדונה בבית משפט ואם לא שמר על החוק – יקבל עונש. ישלם ובכך ישיב ויפרע את חובו. לא משנה אם בתוכו פנימה הוא חש אשם או לא. כשאדם תופס את עצמו כאשם מכיוון שלא נהג בהתאם ל"קודים" ההתנהגותיים שהוא מצפה מעצמו לנהוג לפיהם( משום שכך חונך והורגל לאורך שנותיו )- הוא עצמו הופך להיות זה שמאשים וגם זה שנאשם.ולרוב מהווים רגשות האשם כח הרסני יותר מאשר האשמה חיצונית. כשאדם מואשם ע"י החברה ,נשפט ונענש – יכול שיישאר איתן ומאמין בחפותו (גם אם שלא בצדק), וישאב מכך כוחות להתחזק. לא ירכין ראש בפני אף אחד וימצא צידוקים מצידוקים שונים לחזק את עצמו. "- אני בכלל לא אשם !! הטעות לא הייתה שלי !! ועוד..." לעומת זאת כשאדם חש רגשות אשם והוא זה שמאשים את עצמו – אין לו מפלט ומקום מסתור לנפשו מפני עצמו. הוא שוהה במחיצת המאשים עשרים וארבע שעות ביממה. שבעה ימים בשבוע. הוא – שיודע יותר מכולם עד כמה המאשים הזה צודק – לא יכול לשכנע את עצמו בדברי חלקלקות, בחצאי אמיתות ובטיעונים שונים – " לא ידעתי...., אכלו לי / שתו לי.... , זה לא אני..." - זה לא עובד ! הרי הוא - שמכיר ויודע את אמות המוסר שלו, את הערכים שגדל לפיהם - יודע שלא נהג כראוי ... ומי כמוהו יודע עד כמה.....

לעיתים- זה שמרגיש אשמה כבדה ואיננו מסוגל להכיל רגש זה- יפנה אצבע מאשימה כלפי אחרים ו"ישליך" את האשמה עליהם. בכך הוא הופך להיות המאשים ולא הנאשם. ללא כל ספק- מקום נוח יותר להיות בו.... –"זה לא אני- זה הוא!!!".. –"זו את שגורמת לי לפזול החוצה.." -"בגללך אני משמין..!" מרוב כעס על עצמו- יש את הרצון להעביר את כובד המשא לכתפיים אחרות. אם אני הופך למאשים אז כנראה שאינני עוד בתפקיד האשם ובכך אני משחרר מעצמי את האשמה ואת הסבל הכרוך בה. זה לא שאני כזה- זה הוא כזה....! אני מאשים והאחר יתמודד...

דרך נוספת להתמודד עם רגשות האשמה היא ה"ריצוי". בכדי שהצד ה"נאשם" יוכל להרגיע את עצמו ואת החרדה שהתעוררה בליבו – הוא מנסה לרצות. הוא מרגיש כ"כ אשם ובוש בעצמו – שהדחף המתעורר בו הינו לנסות ולכפר מיד בעזרת "פיצוי". במילים יפות, במתנות, בזרי פרחים גדולים, בתכשיטים. לא באמת מתוך חשק לפינוק טהור של האהוב/ה וכייף גדול - אלא רגשות האשמה הם ששולפים את המזומנים מהארנק... ואת הפוצי- מוצי... כך יכולים רגשות אשם לנקיטה בגישת ה- over doing בכדי לפצות את האחר ולאפשר לעצמנו להרגיש טוב יותר.

מאידך- אם הצד הפוגע לא יכול להכיל את רגשות האשם בתוכו- הוא ימהר "להקיא" ולהשליך אותם הלאה על מישהו אחר, ופעמים רבות על הקורבן. כמו אותו גבר שהכה והשפיל את אשתו, הכאיב לה, פגע בה, ובעצם עבר על סעיף מרכזי בהתקשרות ביניהם- לכבד, להוקיר, לאהוב ולהגן עליה. ואצלו בלכסיקון- גבר מכה הוא בעצם מניאק חלש אופי...- והוא הרי לא כזה..!!! מה פתאום ?! ממש לא !! ומשום שהוא איננו מסוגל לסבול מה שעשה ולחשוב על עצמו ככזה- הוא חייב להתגונן מפני הרגשות העולים בו ולמצוא דרכי מילוט "כאילו" לגיטימיות למעשיו. צידוקים. טיעונים שיצדיקו את התנהגותו בעייני עצמו . וכמו שכבר אמרו לפני – "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה" . והוא מתקיף : -"בחיי....למה את גורמת לי ?! למה את מוכרחה להרגיז ?!.... אם לא היית ככה....- לא הייתי משתגע ממך ! אם לא היית עושה 1, 2, 3, 4 – כל זה לא היה קורה ! למה את תמיד מרגיזה אותי ?! תפסיקי כבר לענות לי !"

או במקרי בגידה : - "אם היית מתנהגת אחרת – לא הייתי צריך לחפש בחוץ...." -"מה אני אשם שאת ככה?! " -"קחי ת'צמך בידיים "! " -"זו את שדוחפת אותי החוצה !" –"מה זו אשמתי שבגיל ארבעים את כבר לא נראית בת שש עשרה ?!"

אלה טיעונים של אנשים אשר אינם יכולים להחזיק רגשית את האשמה בתוכם, ולכן- מיד משליכים אותה החוצה. הם ישתמשו במניפולציה ויגרמו לאחר לחוש אשם. ההאשמה של הצד השני עוזרת להם להשתחרר מהקושי האישי שלהם להרגיש אשמים ולשאת באחריות.

אנחנו לא נולדים עם אשמה. הסביבה היא זו שמלמדת אותנו להיות ביקורתיים כלפי עצמנו וכלפי אחרים, ולחוש אשמים במצבים מסוימים. מה שהפנמנו לאורך שנות חיינו הוא שלימד אותנו להיות ביקורתיים. ממש מההתחלה מעבירים אלינו מסרים כגון: כאן אתה בסדר, וכאן לא. יש לדבר בדרך מסוימת, לאכול באופן מסוים, לענות כך.. , לשתוק כש .. - ועוד ועוד התנהגויות שמצופות מאיתנו. והכי הרבה מתגברת עם השנים הציפייה מאיתנו ש"תלמד/י לשלוט בעצמך !!" וזה ממש קשה !! הבנו שרגשות האשמה מתפתחים כשאנחנו לא מצליחים לפתור את קונפליקט שנוצר בניסיון הפנימי שלנו למצוא את שביל הזהב בין שני כוחות המתנגשים בתוכנו. בין היצר ה"חם" = הדחף, אשר רוצה: כאן - מיד- ועכשיו ! ללא שום עכבות !! - לפרוץ, לעשות והשיג !!! עכשיו !!!! לבין צו- השכל ה"קר", הידען, שמכיר את חוקי ה"עשה ואל תעשה". מה מותר ובעיקר מה אסור. אלה מצבים בהם איננו מוצאים את הדרך הנכונה עבורנו.

בפניה ל"שביל הזהב" יש שלט גדול ומואר : "נכון שבא לך, אבל...!!!" שביל הזהב אמור לעזור לנו למצוא דרך בה נלך בביטחון ובשלווה ונוכל לחיות עם עצמנו בשלום. עלינו לתת מקום של כבוד ל"הליך הגישור" ההכרחי בין שני הכוחות המושכים אותנו ומתנגשים בתוכנו .

בעת שאנו חשים אשמה גדולה וכבדה - נשמעים בתוכנו קולות מן העבר. קולות שנזפו בנו ו"העמידו אותנו במקום" ומהם למדנו כיצד להתנהג. והנה הפעם לא הצלחנו להשתלט על עצמנו ולהתנהל כראוי. התחשק לנו לעשות משהו, ולמרות שידענו שזה לא בסדר- לא הצלחנו לשלוט בעצמנו . ואז אנו נוטים להעניש את עצמנו בכך שאין בנו מקום לסלוח לעצמנו.אנחנו לא יכולים להיות שמחים וחשים תחושות של אבל, עצב, מבוכה, זעם, חוסר-אונים, חרדה, חרטה, מצוקה, צער, סלידה מעצמנו, תיעוב, תסכול.... כל התחושות הללו שמופנות על ידנו כלפי עצמנו הן בעצם קולו של השופט שמינינו בתוכנו. לרוב זהו שופט מחמיר מאד ולא סלחן.

במקרים קיצוניים – אנו גם לא מאפשרים לעצמנו ייצוג פנימי של סנגור ובכך למעשה מוותרים על הזכות שלנו לסליחה, לאהבה, לאושר. אנחנו פשוט מקבלים עלינו את גזר דינו של השופט הממונה על ידנו – אשר שולל מאיתנו את הזכות לחופש ולסלוח לעצמנו. אותו שופט פנימי גוזר לעיתים עונשים כבדים שאינם כוללים קיצור תקופה על התנהגות טובה , שימוע של עדי אופי והתחשבות בעברו הנקי של הנאשם - אלא גוזר עבודת פרך ללא אפשרות חנינה !

במקרים כאלה ינסה המטפל לגרום למטופל להסכים לסוג של "משפט חוזר" כלפי עצמו. משפט שהפעם יתנהל באמת כראוי. לא רק עם קטגור ושופט. הפעם גם בנוכחות סנגור. הרי זו זכותו הלגיטימית של כל נאשם למשפט צדק !!

כך מתאפשר לו דיאלוג פנימי. כך מתחילה דרך של התדיינות אשר מותר להציג בה גם טיעונים לטובת הנאשם – להמתקת העונש, לנסיבות מקלות ולהבנות...

לפעמים – בעיתות של מזל רב וחסד- הדברים משתלבים באיזון נדיר,עדין ומנחם.

היתה זו טעימה (אולי לא טעימה במיוחד..) של נושא רגשות האשמה. אני מקווה שאת או אתה – שמרגישים לפעמים רגשות אשמה – תנסו בשלב ראשון לשאול את עצמכם האם העניין באמת באחריותכם, או שלקחתם על עצמכם אחריות שאיננה שלכם. ואולי אפילו לא שמתם לב...

וגם אם כן – אם באמת לדעתכם עשיתם (או לא עשיתם ) משהו שהייתם צריכים - האם ההתנהגות שלכם באמת הייתה כל כך "זוועתית" או שאתם שופטים את עצמכם בחומרה יתרה.... זכרו- כשאנחנו מאפשרים לעצמנו דו- שיח בין היצר והחשק שלנו, לבין המוסר הטבוע בנו- ומצליחים "לדרג" את ההתנהגות שלנו במקום סביר באמצע- אז גם אם לדעתנו לא נהגנו ממש כראוי- הרי שגם לא נהגנו ממש שלא כראוי ! ואם כך- אז לא אין באמת סיבה שנרגיש רגשות אשם חריפים מאד, וזה בסדר שנחיה עם עצמנו יותר בקלות ובלי שנתייסר גם כשלא צריך...

לא לשכוח –

קטגור - שופט - סנגור !

כולם משתתפים ! לא לוותר על הגנה. מותר לטעות ויש טיעונים להקלות. מותר להתגונן. מותר להתנצל ושההתנצלות גם תתקבל. מותר לטעות ולתקן. ומותר גם לכם לסלוח לעצמכם ! לא כל לעשות מכל דבר סוף העולם...

תנו אמון בסנגור שלכם ואפשרו לו להכניס קצת אור, תקווה ושלווה.

כמובן שהדרך לחיות טוב יותר עם רגשי האשמה שלנו וללמוד להשלים עמם היא דרך ארוכה. ונכון- קשה לקצר אותה. אבל שווה !! הפרס בסוף – מתוק ! מתוק אמיתי ! ומגיע לכל אחד !

" אלהים – תן לי את השלווה לקבל את שאין ביכולתי לשנות, את האומץ לשנות שת מה שביכולתי, ואת השכל להבדיל בין אלה ולאלה."

ב ה צ ל ח ה !

כל הזכויות שמורות למישל קמחזי.